הרגע בו נפתחת הדלת ומתחיל המפגש הטיפולי הוא רגע מרגש ומלא שאלות עבורי.
עבור הלקוח/ה זהו רגע טעון: החששות של – "מה יקרה עכשיו…ומה אם זה לא יעזור, ומה מצופה ממני…" מסתחררות להן בראש ובגוף, יחד עם התקווה ש – "מעכשיו הכל יהיה בסדר".
היצירה הבאה צוירה ע"י ילדה עם אוטיזם, שבגלל מגבלת השפה (אני לא דוברת מנדרינית) וגם בגלל החרדה שאחזה בה למראה אישה זרה, לא הצליחה להמליל את רגשותיה.
למרות זאת, הציור מעביר ללא מילים את החשש והצורך שלה לשמור על גבולות בטוחים בינה וביני (בעזרת קו הפרדה), לצד התקווה (ידינו מושטות זו לעבר זו) כי המפגש ביננו יענה על הכמיהה שלה לקשר חברתי עם האחר. והרצון שלה לשמור על תיעוד קרוב ככל הניתן של פרטי הדמויות בציור (השקיעה זמן בעירבוב הצבעים כדי להגיע לגוון הירוק המדוייק של החולצה שלבשתי, שמרה על חלוקת הצבעים בשערי והוסיפה פרטי לבוש מזהים כדי שיהיה ברור כי היא הילדה בציור), העביר גם הוא את המסר כי היא בנוכחות מלאה ומבקשת שאשים לב לפרטים הללו המעידים על יכולותיה (שלא אוותר עליה רק בשל שתיקתה).
הנושא החברתי עלה שוב ושוב במפגשינו הבאים והתהליך הטיפולי סייע לשילובה בכיתה – המורה והילדים קיבלו סיוע והדרכה כיצד לתקשר אתה מבלי לאיים על גבולות המרחב הפרטי שלה, והילדה למדה לווסת את תגובותיה אל מול חווית ההצפה הרגשית במפגשים החברתיים עם בני גילה.
במקרים של שילוב במערכת החינוך הרגילה, שיתוף פעולה בין המטפלת, ההורים והצוות החינוכי הוא הכרחי להצלחת התהליך ובסופו, כולם יוצאים נשכרים מהתוצאות המשמחות. הגישה ההוליסטית אפשרה במרחב הבטוח של הקליניקה התייחסות לקשיים הסובייקטיביים של הילדה, הסובבים אותה קיבלו אף הם תמיכה מקצועית וגם סביבת הלמידה הותאמה לצרכי הילדה, כך הבטחנו שהצלחת תהליך הטיפול הפרטני תהדהד במרחב האקדמי והחברתי ותתרום לשילובה המוצלח.
מוזמנות ומוזמנים להיעזר בידע ובנסיון שצברתי בליווי תהליכי שילוב מוצלחים ב- 22 שנה האחרונות
